אפילו במאה העשרים, בעודנו טוענים שנושא היצירה איננו אלא תירוץ, לא נותרים הפנים נושא ככל נושא אחר. האיסור המוחלט, הנהוג בדת היהודית להציגם, מוכיח בעליל את מעמדם המיוחד. התמורות אינן מתחוללות בהם באותו קצב שבו הן מתרחשות בסוגות אחרות. איננו יכולים לפגוע בפנים או לעוות אותם מבלי להעמיד בסימן שאלה את מושג האדם. במובן עמוק יותר, אנחנו מגינים על זהותנו בשעה שאנו מגוננים על הפנים. תפיסה זאת, ההופכת את ייצוג הפנים לתחליף של ההוויה, יוצרת טאבו האוסר על פגיעה בשלמותה של צורה זו. כך מחולל כל שינוי בפנים השפעה מיידית שלעולם איננו אדישים כלפיה. אנחנו מכירים את חוסר הנוחות, חוסר הנוחות המעורב לעתים בהנאה מעורפלת, שעלולות לעורר עבודותיו של פראנסיס בייקון למשל. מטרת ההתבוננות המוצעת כאן היא חקירת השינויים בייצוג הפנים בציור במאות ה 19 וה 20. למעשה ניווכח שאם לפעמים נוכחותו מורגשת פחות, כי אז ברגע האחרון, כעוף החול, הוא תמיד שב וקם מאפרו. ננתח את הוואריאציות הרבות הללו – הופעתה של המילה פנים בלשון רבים בעברית איננה צירוף מקרים גרידא.